ביאור שטיינזלץ על שבת פ״ד

1 ולדעת חנניא הסובר כי ספינה המיטלטלת כשהיא מלאה מקבלת טומאה, טילטול הספינה על ידי שוורים שמיה שמו, נחשב טילטול? והוא עצמו משיב: אין כן הוא, דתנן שכן שנינו במשנה: שלש סוגי עגלות הן הנבדלות זו מזו לדיני טומאה וטהרה. עגלה העשויה כקתידרא, שהיא בנויה בדומה לכסא, וסגורה מן הצדדים — טמאה מדרס, כיון שהיא מיוחדת לישיבה, ואם ישב עליה זב נטמאה. עגלה העשויה כמטה — טמאה טמא מת, שמקבלת כל טומאה, חוץ מטומאת מדרס הזב. ועגלה של אבנים שתחתיתה כרשת — טהורה מכלום מכל טומאה. ואמר ר' יוחנן: ואם יש בה בעגלת האבנים מקום שהוא בית קבול רמונים, שהנקבים אינם גדולים עד כדי שיפול דרכם רימון הרי היא נחשבת ככלי, וטמאה טמא מת. ולמדנו מכאן, שעגלת אבנים אף שאינה מיטלטלת כשהיא מלאה, אלא נמשכת על ידי שוורים — מקבלת טומאה, שטילטול על ידי שוורים — שמו טילטול.

2 ואגב הבאת משנה זו מביאים גם את המשכה, שלש תיבות הן לדיני טומאה: תיבה שפתחה מצדה ואפשר לשבת ולשכב עליה — טמאה מדרס אם יושב עליה הזב, שהרי תיבה זו ראויה לישיבה, וגם כשצריך לפתחה אפשר להמשיך לשבת ולשכב עליה. תיבה שפתחה מלמעלה — אינה טמאה מדרס, משום שיש לקום כשצריכים לפתוח את התיבה, אבל טמאה טמא מת. ותיבה הבאה במדה, כלומר, גדולה מאד, שקיבולה יותר מארבעים סאה, טהורה מכלום.

3 א תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: מדרס כלי חרס טהור, שהזב היושב על כלי חרס ואינו נוגע בתוכו אינו מטמא. ר' יוסי אומר: אף הספינה. ושואלים: מאי קאמר מה אמר, מה כוונת? ר' יוסי בדבריו? אמר רב זביד: הכי קאמר כך אמר: לדעת התנא הראשון מדרס הזב על גבי כלי חרס — טהור אינו מטמא, ומגעו של הזב בכלי טמא מטמא, וספינה של חרס אף היא טמאה במדרס הזב עליה כשיטת חנניא. ואולם ר' יוסי אומר: אף הספינה טהורה, כתנא דידן כשיטת התנא במשנה שלנו. מתקיף לה מקשה עליה על הסברה זו רב פפא: אם כן מאי מה, מדוע אמר ר' יוסי בלשון "אף" שממנו משמע שבא להוסיף על הדבר? והלא לפי הסבר זה לא בא להוסיף דברים אלא לומר היפך האמור קודם, שהוא אומר טעם כאשר קודם לכן הוזכר רק "טהור", ואי אפשר להשתמש לצורך זה במלה "אף"! אלא אמר רב פפא, הכי קאמר כך יש להבין: מדרס כלי חרס — טהור, ומגעו טמא. ושל כלי עץ, בין מדרסו ובין מגעו — טמא, וספינת הירדן — טהורה כשיטת התנא דידן שלנו במשנה. ר' יוסי אומר: אף הספינה טמאה כשאר כלי עץ, וכשיטת חנניא.

4 ב ולגופו של הדבר שהוזכר שואלים: ומדרס כלי חרס מנלן מנין לנו שטהור? אמר חזקיה: הדבר נלמד ממה שאמר קרא הכתוב: "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" ויקרא טו, ה, שבו מקיש משווה הכתוב את משכבו לו, ובכך הוא מלמד: מה הוא, הזב, אית ליה יש לו טהרה במקוה — אף משכבו גם כן מדובר דווקא בזה שיש לו טהרה במקוה. וכיון שכלי חרס שנטמא אין לו טהרה כשאר כלים, לכן אף אינו נכלל בין הכלים המקבלים טומאת משכב הזב.

5 דבי בני בית מדרשו של ר' ישמעאל תנא שנו בדומה לכך: במה שאמר הכתוב "כל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה" ויקרא טו, כו הריהו מקיש משווה בכך את משכבה לה: מה היא אית יש לה טהרה במקוה — אף משכבה נמי אית גם כן מדובר באופן שיש לה טהרה במקוה, לאפוקי להוציא כלי חרס דלית ליה שאין לו טהרה במקוה. מתיב מקשה על כך ר' אילעא ממה ששנינו: מפץ מחצלת העשויה מקני סוף הוכחה לכך שהיא מקבלת טומאה במת מנין לנו?

6 ודין הוא שיהא כן ומה פכין קטנים של חרס שטהורין מטומאת זב, שאינם נטמאים במושב הזב ואין הזב יכול לטמאם מבפנים משום שאי אפשר להכניס בהם אצבע, ובכל זאת טמאים הם בטומאת מת, מפץ שטמא בזב, אינו דין שיהא טמא בטומאת מת. ואמאי ומדוע יהא המפץ טמא? הא לית ליה והרי אין לו טהרה במקוה! אמר ליה לו ר' חנינא: שאני התם שונה שם במפץ הואיל ואיכא ויש טומאה במינו, כיון שכלי עץ האחרים שהם כמו המפץ באים מן הצומח נטהרים במקוה.

7 אמר ליה לו: ר' אילעא לר' חנינא: רחמנא ליצלן מהאי דעתא השם יצילנו מן הדיעה הזאת, ענה לו ר' חנינא: אדרבא, רחמנא ליצלן מדעתא דידך להיפך, השם יצילנו מן הדיעה שלך. וטעמא מאי ומהו הטעם שאנו חושבים שטומאה במינו היא נימוק בעל משמעות לגבי דבר שהוא עצמו אינו נכנס לגדר זה — משום שתרי קראי כתיבי שני כתובים נאמרו; בפסוק אחד כתיב נאמר: "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" ויקרא טו ה, ומפסוק זה למדנו שמשכבו בדומה לו, שאף משכב הזב צריך שיהא עשוי להיטהר בטבילה. ובפסוק אחר כתיב נאמר: "ו כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא" ויקרא טו, פסוק ד, ופסוק זה כולל לעניין קבלת טומאת זב כל משכב, אפילו כזה שאינו נטהר בטבילה. הא הרי כיצד ניישב את שני המקראות? אלא יש לומר כך: אם יש במינו טהרה אף על גב דלית ליה אף על פי שאין לו עצמו טהרה במקוה — יהא טמא. ואולם אם אין במינו כלל טהרה, לאופן כגון זה מקיש משווה הכתוב את משכבו לו, וכיון שאינו דומה לו שהרי אין לו טהרה במקוה, לכן המשכב טהור.

8 רבא אמר: זה שמדרס כלי חרס טהור למדים מהכא מכאן, שנאמר: "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" במדבר יט, טו, ומשמע: הא הרי אם יש צמיד פתיל עליו — טהור הוא. ומי לא עסקינן דיחדינהו האם איננו עוסקים גם במקרה שייחד אותו, את הכלי לשימוש אשתו נדה ובכל זאת קאמר רחמנא אמרה תורה שהוא טהור, והרי שכלי חרס הסגור ומכוסה אינו מקבל טומאה מכל מטמא.

9 א משנה ועוד הלכה הבנויה על רמז בכתוב: מנין לערוגה שהיא ששטחה ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה מיני זרעונין בלי לחשוש לאיסור כלאיים בין המינים, באופן זה: שזורעים ארבעה מיני זרעים על ארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע. ורמז לדבר ממה שנאמר: "כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן ה' אלהים יצמיח צדקה ותהילה נגד כל הגויים" ישעיהו סא, יא "זרעה" בלשון יחיד לא נאמר, אלא "זרועיה", הרי שגינה קטנה יתכן שיהיו בה מיני זרעים מרובים.

10 ב גמרא על רמז זה שואלים: מאי משמע מה המשמעות בכתוב שממנה למדים על חמישה זרעים דווקא? אמר רב יהודה כך נדרש: "כי כארץ תוציא צמחה" תוציא — חד אחד צמחה — חד אחד, הרי תרי שנים, "זרועיה" בלשון רבים הוא לפחות תרי, הא הרי ארבע, והלשון "תצמיח" מוסיף עוד חד אחד, הא הרי חמשה לשונות של צמיחה וזרעים, שכולם נאמרים על ערוגה אחת בגינה.